כשביקשתי באחת הסדנאות מקבוצת נשים לכתוב מי האנשים החשובים ביותר בחייהן, כמו רובנו, הן רשמו את הילדים, בן זוג, הורים, אחים, חברים ועוד. אבל את עצמן לא ניתן היה למצוא ברשימה.
כשהערתי את תשומת ליבן לכך, חלקן ענה כי זה אנוכי. אבל לא כך הדבר!
כשאני דואגת לצרכים שלי יש לי כוחות, מצב רוח, אושר, שמחה, חיוניות ועוד. במצב כזה אני יכולה להיות פנויה גם לצרכים של הסובבים אותי, כמו ילדים, בן הזוג ועוד.
כילדה שגדלה בשכונה קטנה של יוצאי תימן, זכור לי המשפט (מתורגם לעברית): "תהיו בריאים ילדים שלי אני אוכל קודם כדי שיהיה לי כוח לטפל בכם".
לחזק את עצמכם – לחזק את יקירכם
ממה שאני שומעת בקליניקה, חלק מהאימהות אומרות: אני עושה עד שאני נופלת ואח"כ קמה וממשיכה הלאה וחוזר חלילה. במצב זה השחיקה היא גדולה, מתחיל התסכול, חוסר רצון להמשיך, מצבי רוח, השמנה, לעיתים עד כדי דיכאון. לעיתים, במצבים קשים יותר, יהיו כאלו שבסתר ליבן יאמרו-שרק ייעלמו לכמה שעות או בכלל כדי שיהיה לי קצת שקט.
הרצון לדאוג לעצמי בהיבט פיזי, תזונתי, רגשי, אנרגטי, ומנטאלי אינו על חשבון האחר, אלא לטובתי ולטובת הסובבים אותי. כי כשאני מאושרת, מלאה בחיוניות ואנרגיה, שמחה ומרגישה שאני מממשת את עצמי, בתוך מגבלות החיים שלי, אני מסוגלת להקרין כלפי חוץ את התחושות והרגשות לבני משפחתי, לחברים, בסביבת העבודה ולהעניק ממקום של שלמות. כשאני מתוסכלת בני המשפחה וחברים חשים את התסכול, המרירות, חוסר רצון, חוסר הנאה, קושי לתת ולקבל או נתינה ללא גבולות, עד כדי תחושה של התרוקנות פיזית, נפשית או בכלל. במצב זה אני, לעיתים, הופכת להיות קורבן. אני עסוקה במה שאין לי ובמה שאני לא יכולה לעשות למען עצמי בתוך המסגרת בה אני חיה. ישנו קושי להוציא את עצמי מהמקום הזה, כי נשאבתי לתוכו. כשנמצאים במערבולת, ישנו קושי לצאת ממנה. רק אז אנו פונים לעזרה. במצב זה אנו מקרינים חוסר שביעות רצון וזה מה שהילדים קולטים ולוקחים הלאה לחייהם. יתכן והם יחקו את ההתנהגות האימהית שאינה שמה לב לעצמה, דואגת לאחרים, אבל היא כמעט ולא קיימת. גם הם יחושו קורבן לנסיבות.
האם את זאת אתן רוצות להנחיל לילדכן?
כשיושבת מולי אישה הטוענת כי אין באפשרותה לעשות כרצונה, גם במסגרת המשפחתית, יתכן והיא צודקת. אבל, האם היא בדקה לעומק מה אפשר כעת ומה שיחכה עד שתתפנה? אילו אמצעים עומדים לרשותה ויעזרו לה לממש את חלומה? אולי יש שם תמיכה שלא ראתה? אולי אפשר להתחיל עם משהו קטן וכשהילדים יגדלו להמשיך? האם אפשר ליצור שיח משתף עם בן הזוג ולראות מה ניתן לעשות? לקיחת אחריות על גופי מההיבט הפיזי, מאפשרת לי לשמר מצב בריאותי תקין וטוב יותר. מההיבט הרגשי להקרין – אושר, שמחה. התזונתי – מוקרן בעור, במראה ובמצב הבריאותי. האנרגטי – בחיוניות והמנטאלי – ביכולת שלי לעשות דברים בחיי, למרות המכשולים. כך גם ילדכם יכולים להבין שלמרות הקשיים אפשר ללכת קדימה ולהשיג מה שרוצים/חולמים.
לפני הכל, אנו אחראיות לעצמנו, אנו מחויבות לעצמנו ואנו שמות גבולות עד כמה אנו מוכנות לעשות למען משפחתנו ובכלל. לקיחת אחריות והשמת גבולות משחררת מהרגשת קורבנות.
הביטו בחייכם – היכן הגבולות שלכן נמצאים, כמה אתן דואגות לגופכן בכל תחומים, כמה אתן במרכז חייכן, וכמה אתן חשובות לעצמכן. התפתחות באה מהמקום של ביצוע שינוי וכל שינוי, אפילו הקטן ביותר, מאפשר צעד אחד קדימה.
